האם מצב הנשים מתקדם קדימה או הולך אחורה בזמן מלחמה? קשה לדעת. לפעמים נראה שהתשובה היא- שניהם.
מאז שחר ההיסטוריה, מלחמות השפיעו בצורה שונה על גברים ועל נשים. בעוד באופן מסורתי, גברים הם אלה שלחמו בחזית וספגו את האבדות הישירות, נשים החזיקו את העורף והבית וסבלו מהתוצאות המשניות של המלחמה- רעב, נדידת אוכלוסין או נפילת בני משפחה. כל זאת בלי לדבר על ההשלכות הייחודיות על נשים כאשר צבאות זרים היו מגיעים למדינות שניסו לכבוש.
השינוי המשמעותי התרחש בתחילת המאה העשרים, עם פריצתה של מלחמת העולם הראשונה. עוד טרום המלחמה, נשים החלו לפעול בקמפיינים ומחאות על מנת להשיג זכויות שוות וזכות הצבעה. מקובל להגיד כי “המלחמה הגדולה”, כפי שנקראה אז, הביאה איתה את המהפך הגדול בסיפור זכויות הנשים. אחוזי הגיוס, ורמת הטבח וההרס שחוללה המלחמה, היו גבוהים מאי פעם. דור שלם של צעירים אירופאיים, דור הנקרא “הדור האבוד”, נטבח בשדות אירופה ובשוחות האינסופיות שנמתחו על אדמתה. הגיוס של צעירים כה רבים במדינות אירופה הביאה למחסור חריף בכוח אדם בעורף. מפעלים, בתי חולים ומוסדות היו חייבים מישהו שימלא את מקומם של אותם צעירים שנשלחו לחזית. ולראשונה, נשים החלו למלא תפקידים שנחשבו “גבריים” באופן מסורתי. הן עבדו במפעלים, כולל מפעלי תחמושת, ובברית המועצות הייתה יחידה שלמה של נשים טייסות שטסו מעל שמי גרמניה והטילו פצצות מדי לילה. שינוי התפקידים הזה יצר שינוי תודעתי, וגרם לרבים לחשוב לראשונה על שילוב מלא יותר של נשים במרחב הציבורי.
מאידך, המלחמה הזו הביאה איתה השלכות קשות כלפי נשים. דוגמה אחת, קרובה לעין, ניתן למצוא בגורלן של הנשים היהודיות בערים בארץ ישראל של תחילת המאה. האימפריה העות’מנית ששלטה אז בארץ הייתה מעורבת במלחמה לצד מעצמות המרכז- הקיסרות הגרמנית ואוסטרו- הונגריה. כתוצאה מכך, כאשר פרצה המלחמה, העות’מנים שללו את דרכוניהם של הנתינים הזרים בארץ, או גירשו אותם חזרה לארצות המוצא שלהם. הגזירה הזאת חלה בעיקר על הגברים, וכך יצא שנשים רבות נשארו בארץ כאשר בעליהן ומפרנסיהן גורשו מהארץ בלי יכולת לשוב. לעתים קרובות נשים אלה היו מטופלות בילדים קטנים, ומצאו את עצמן על סף חרפת רעב, נאבקות לשמור על התא המשפחתי שלהן שעמד בסכנה קיומית. כדי לקבל מושג, שיעור משקי הבית שבראשם עמדו אלמנות עמד על 36.9 בירושלים, בטבריה כ־35.8 ובצפת 47.8 אחוזים. [1] אין לנו תיעוד רב על מצבן של נשים מהתקופה, אותן נשים לא הרבו לכתוב וחסרו את האמצעים לכך, אבל ידוע לנו על יוזמות ושיתופי פעולה של נשים על מנת לעזור אחת לשנייה במצב הקשה שנמצאו בו, בסביבה שהייתה נשית באופן דומיננטי.
מאפיינים של אותו פרדוקס ניתן לראות גם במציאות שלנו היום, במלחמה הנוכחית במדינת ישראל. לעומת מלחמת העולם הראשונה, כיום שירות נשים בצבא הוא נפוץ הרבה יותר, ונשים רבות מראות ביצועים מרהיבים בשלל תפקידיהן. מאידך, גברים רבים גויסו למילואים, והרבה נשים מוצאות את עצמן לבדן, נאבקות לטפל ולפרנס את הבית ומחזיקות את העורף האזרחי בשתי ידיהן. נשים שבזמני שלום עסקו במגוון תפקידים, “נשיים” ו-“גבריים” כאחד, צריכות בזמן מלחמה לחזור למלא תפקידים ביתיים ונשיים. תפקידים התנדבותיים שונים מאוכלסים באחוז גבוה על ידי נשים- הכנת אוכל לחיילים, אפיית עוגות, טיפול בילדי המפונים במלונות וכו’. אפילו שיטוט תמים ברחוב בתחילת המלחמה הראה את המציאות הזו- הרחוב היה כמעט ריק מגברים צעירים. ולכשתסתיים הלחימה, יידרשו תשובות לשאלות מורכבות של שילוב נשים בצבא, והסיכון שעומד לפתחן כאשר צבא אויב כובש בסיסים או לוקח בשבי.
בעידן המודרני, המלחמות מתאפיינות ב- “טוטליות” גדולה הרבה יותר מבעבר. הן לא מסתכמות רק בחזית, הן זולגות לעורף, ברמה שקשה לשים את הגבול הברור בין החזית לבית. לכן, יש להן השפעות רבות, והן מביאות איתן שינויים תודעתיים, חברתיים, מגדריים ואחרים שקשה לצפות. רק בפרספקטיבה נוכל לדעת אילו שינויים חברתיים ואחרים הביאה איתה מלחמת “חרבות ברזל”.
[1] “התמעטות אוכלוסיית ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה”, מ’ אליאב (עורך), במצור ובמצוק: ארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה, ירושלים תשנ”א, עמ’ 41
